רגל הזהב: הכדורגלן הצעיר שאיבד רגל בתאונה מככב בנבחרת הקטועים של ישראל
לבן ממן בן ה־18 ניבאו עתיד מזהיר ככדורגלן. הוא שיחק כחלוץ בבית"ר טוברוק, לא הפסיק להבקיע ואף זכה להתעניינות מקבוצה באירופה – אך תאונת דרכים, שבעקבותיה נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו השמאלית, החזקה, שמה קץ לחלום.
במהלך השיקום התוודע לנבחרת ישראל לקטועי רגליים, ורק בחודש שעבר כבש שער במדיה בטורניר היורו בפולין.
הכדורגל הרגיל היה כל חיי, הוא אומר, אבל שנה אחרי הפציעה הקשה אני שוב משחק, כובש, חי.
לפני חודש, באליפות אירופה לנבחרות קטועי רגליים, הניף בן ממן את רגלו הימנית וכבש שער מרהיב עבור נבחרת ישראל – שער שהעניק לנבחרת את ניצחונה הראשון אי פעם בטורניר היורו, 0:1 נגד בלגיה. רגע של אושר מזוקק, אחרי שנה של רגעים קשים וכואבים.
נפצעתי קשה בתאונת דרכים, ורגל שמאל שלי – שהייתה הרגל החזקה – נקטעה, משחזר מי שעד לפני שנה נחשב לכדורגלן בעל עתיד מבטיח.
לא ידעתי את נפשי מרוב כאב ועצב על שאיבדתי את הרגל, ובפועל – את החלום על קריירה מקצוענית בכדורגל, אהבת חיי. בכיתי וצרחתי מכאבים פיזיים ונפשיים, לא מצאתי מנוחה, הוא מספר.
למזלי, חודש וחצי אחרי התאונה נחשפתי לראשונה לנבחרת הקטועים הישראלית בכדורגל, ושנה אחרי – הנה אני שוב על המגרש. משחק, בועט, כובש, חי. אני מרגיש שמצאתי מקום – אולי אחר, אבל אמיתי – להיות שוב עם הכדור.
אנחנו נפגשים בביתו שבנתניה, רגע אחרי שחזר עם הנבחרת מאליפות אירופה בפולין. מחלון הבית ניתן לראות היטב את אצטדיון הכדורגל של מכבי נתניה, שנמצא במרחק של חמש דקות הליכה בלבד. כמה שבן היה רוצה ללהטט שם עם הכדור בשתי רגליו.
בזמן הראיון הוא מתהלך בבית עם הפרוטזה שהותאמה לרגלו השמאלית, ומספר שהוא איתה רק 4–5 שעות ביום.
זה לא מספיק, הוא אומר. יש כאלה שמצליחים להיות גם 18 שעות עם הפרוטזה. לי עדיין קשה איתה. כואב לי ואני צריך הפסקות ארוכות.
הוא הבן הבכור של שי (44) ואושרת (42), ואח לסלין (16) ולמתן (8). האב שי עובד קשה כדי לפרנס את המשפחה – יוצא השכם בבוקר לעבודה כעובד עירייה על משאית לאיסוף אשפה, ובלילות עובד כתקליטן באירועים. מאז התאונה יש לנו הרבה הוצאות, בגלל המצב של בן, הוא אומר, ואושרת מתמסרת רק לטיפול בו.
מאז שהיה ילד קטן, בן זוכר את עצמו עם כל כדור אפשרי – ספוג, טניס, כדורגל – בועט בעוצמה בכל מה שזז מתחת לרגליו. אפילו עם בקבוקים שיחקתי כדורגל ברחוב עם החברים שלי. רציתי רק לבעוט, לשחק כדורגל בכל צורה. זה כל מה שעניין אותי.
אני זוכר את עצמי משחק מגיל 6, בכל הפסקה בבית הספר וכמובן אחרי הלימודים. הייתי הולך עם החבר'ה, מוצאים מגרש פנוי בעיר או בשכונה, ומרביצים משחק.
קראו את הכתבה המלאה בישראל היום.
